נאמנות עד כלות 

בס"ד

                                                                                                      כ"ג תמוז תשע"ה

 עד לפני שניים שלושה עשורים, חלומם הרטוב של כל זוג הורים היה שילדם המתבגר ימצא לעצמו עבודה וקבועה, או בתרגום של הסטנדרטים של אותם ימים "חפש עבודה בחברת החשמל ותשאר שם עד הפנסיה...",  בואריאציות כאלו או אחרות.

נאמנות כערך

חלפו עברו הימים ההם, ועולם העבודה השתנה באופן כה דרמטי שלא רק נאמנותו של העובד למקום העבודה אינה מוחלטת והוא בודאי אינו חושב עוד במושגים של "עד שהמוות יפריד בינינו", אלא גם נאמנותו של מקום העבודה לעובד עצמו השתנתה, וערך זה אינו נמצא במקום גבוה בסל הערכים של ארגונים מודרניים. על מנת לדייק, המציאות הכלכלית הגלובלית גם היא משפיעה על יציבות עולם העבודה, ולא פעם גלי הפיטורים ההמוניים שאנו חווים במשק אינם רק פרי של "חוסר נאמנות" אלא תוצאה של משברים כלכליים כבדים המקריסים חברות עסקיות.

אולם אם נוציא את הנושא הכלכלי מהמשוואה, מדוע נאמנות של עובד למקום עבודתו, ושל מקום העבודה לעובד אינה ערך עליון יותר? וכן, כשערך זה ירד, האם זה משפיע גם על ערך הנאמנות במקומות אחרים, כגון עולם הזוגיות והנישואין? או הנאמנות שלנו למפלגה מסויימת ? (כן כן, באותם ימים של "אידיאל חברת החשמל", מחקרים מצביעים על כך  כי אנשים הצביעו באופן קונסיסטנטי לאותה מפלגה לאורך עשרות שנים מתוך נאמנות מוחלטת לערכיה ומנהיגיה לעומת המצב כיום שבו אנשים מצביעים מדי שנתיים למפלגות שונות, חלקן חדשות ובלתי ידועות, ללא שום קונפליקט נאמנות) או אפילו הנאמנות שלנו למקום מגורים אחד?

נאמנות לעבודה ולאהבה

אם אנחנו רוצים לדעת עד כמה הרחקנו לכת, נוציא ממדף הספרים את ספרו של פרויד "אהבה ועבודה" אשר נכתב בתחילת המאה ה-20 ונקרא שזיגמונד פרויד הגדיר נורמטיביות על פי שני קריטריונים – אהבה ועבודה. "אדם שחיי האהבה שלו תקינים והוא פרודוקטיבי הוא אדם שהתנהגותו נורמלית". המילה נורמלית בהקשר זה מתייחסת לעקביות, מחוייבות, אחריות ונאמנות שאדם מגלה בעולם העבודה ועולם האהבה, ומעניין לציין כי למרות השינוים העצומים שעברו על העולם במאה השנים האחרונות, גם אז פרויד התייחס בנשימה אחת לעולם העבודה ועולם הזוגיות כמקשה אחת. פרויד טען כי "אבותיה של התרבות האנושית הם העבודה והאהבה". מדהים? מפחיד? מעורר שאלות? בודאי! מה שהגדיר נורמליות של אדם אך לפני מאה שנה היה כנראה מוציא רבים מאיתנו מחוץ לסקאלה, בשל השתנות ערכי החברה ועולם הכלכלה הגלובלית ונסיונו של האדם המודרני לתפקד בתוך סיר הלחץ הזה מתוך נאמנות כפולה, לעיתים משולשת ואף מרובעת למספר גורמים שונים, ואף להשאר בסוף היום אדם שפוי ורגוע. על זה בריאן דה פלמה בוודאי היה מוסיף עוד פרק מסע מסעיר במיוחד ל- "Mission impossible".

נאמנות ויציבות תעסוקתית

סקר שפרסם מגזין 'The Marker' בשיתוף חברת BDi coface בשנת 2009, אך לפני 6 שנים, גילה כי שלושת המשתנים החשובים ביותר לעובד בבחירת מקום עבודה, בסדר יורד, הם יציבות תעסוקתית, תנאי שכר וחוסן החברה. אולם מחקרים עדכניים יותר הן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והן של מכונים פרטיים מראים כי למרות שיציבות תעסוקתית הינה עדיין בין אחד הקריטריונים הראשונים העומדים לפני עובד בעת קבלת החלטה לגבי מקום עבודה (יותר אצל גברים מאשר אצל נשים), ערך זה הינו במגמת ירידה לעומת ערכים אחרים כגון תנאי העסקה, קידום מקצועי, קרבה מקום העבודה לבית ועוד.  מגמה זו כלל אינה מפתיעה אם חושבים גם הפוך: עד כמה מקומות העבודה הורידו את ערך הנאמנות שלהם לעובדיהם למקום נמוך בסולם הערכים של הארגון לעומת רווח כספי, תחרותיות, העסקת עובדים זולים או צעירים ועוד. זה המקום אליו נכנסים ועדי עובדים, במקום שיש כאלו, למשאים ומתנים עם הנהלות הארגונים סביב ערך הנאמנות לעובד מול הנאמנות למשקיע בבורסה או לחברת האם הגלובלית בזמן שהארגון נערך לקראת פיטורי עובדים וצמצום כח העבודה או החלפתו ועוד.

מעניין לראות את הדיאלוג בין קונפליקטי הנאמנות של הארגון לבין אלו של  העובד, ובפרט בזמנים בהם מול תובענות הארגון לתפוקה מקסימלית, שטיפס מעלה מעלה בסולם הערכים הארגוני, עומד קונפליקט הנאמנות לבית ולמשפחה. ערכים אלו מחלחלים עמוק עמוק לנפש האדם וכאשר מושג הנאמנות יורד מעל סדר היום וערכים אחרים של רווחים כלכליים, או הצטיינות, או קידום או הטבות שונות שארגון מציע לעובדיו הנאמנים תופסים יותר ויותר מקום, לאן כל זה מוביל בעולם הזוגיות והמשפחה.

מבלי שיש לי תשובה ברורה לדבר, אני מסוקרנת ותוהה כיצד הנפש האנושית השלמה, מארגנת בתוך עצמה את מושג הנאמנות, כאשר בעולם שמחוצה לה מושג זה הולך ומקבל אינטרפרטציות שונות מאלו שהיו אך לפני 20-30 שנה מובנים ומאורגנים בנפש האנושית. כיצד אדם, שיוצא מיום עבודתו בארגון בו מדי יום ביומו עולות ויורדות שמועות על פיטורין או התפטרויות וחוסר יציבות תעסוקתית הוא הדבר הכי יציב בעולם התעסוקה, וחוזר לביתו, ובדרך רואה עוד ועוד שלטים הקורצים לו להפר נאמנות לחברה מסויימת ממנה צרך עד היום ולעבור לחברה אחרת, והוא שומע על עוד מערכת בחירות שבה יצטרך לבחור מחדש בין מועמדים צעירים, יפים וחתיכים עם סיסמאות מבטיחות, לבין מפלגות ארכאיות שמשתדלות לפחות לשנות את שמן על מנת לקרוץ לבוחר והוא יודע שככל הנראה שוב יפר את נאמנותו וילך למקומות בהן האש בוערת במילים ומודעות שמפעילות את כל חושיו, וכעת הוא חוזר ונכנס לקודש הקודשים, אל עולם הזוגיות והמשפחה, ואמור להביא אליה את אחד הערכים החשובים ביותר אשר ישמרו או יעיבו על יציבותה, ואני כמובן מדברת על הנאמנות כערך, ושואלת עצמי, איזה אומנות אותו בן אנוש צריך לרכוש ולפתח על מנת להאמין שנאמנות היא ערך שהוא צריך להתאמן עליו, על מנת לשמור על זוגיותו, והאם בעולם הבלתי יציב שמסביבו עדיין יציבות זוגית, בין השאר בזכות הנאמנות, היא עדיין ערך חשוב לו והוא יכול לחיות לפיו?

נאמנות האדם לעצמו

ואלך אפילו עוד צעד אחד קדימה, ואעיז לשאול היכן הנאמנות של האדם לעצמו בתוך העולם המשתנה במהירויות האור הבלתי אפשריות? האם האדם המודרני הבוגר, שכבר עבר את מסעות הודו ותאילנד, עדיין שואל את עצמו מי אני ומה אני בעולם הזה, ולמה אני בעצמי עדיין נאמן? הרי כל קואצ'ר מתחיל ישאל אותך תחילה, במה אתה מאמין? מה הן מטרותיך? לאן אתה רוצה להגיע? אבל התשובות, אוי התשובות, יהיו כל כך מבולבלות כי נאמנות  משמעה קודם כל יציבות, וודאות, ידיעה של מה שהיה ומה שיהיה, הדדיות של תן וקח, ריצה למרחקים ארוכים ולאו דווקא סיפוקים קצרי טווח, מחוייבות לאדם, לארגון, לחברה או לדת, שמאפשרת לאדם מידה בטוחה משהו של יציבות ורוגע ושלווה, אולם כיום היא כבר אינה ערך עליון? אז מהי הנאמנות שלי עצמי, ביני לביני, למי ולמה, כאשר העולם המערבי המודרני  מתווה באופן כוללני דרך אחרת של דהירה מטורפת אחר הצלחה ומימוש עצמי או ארגוני, נראות וחשיפה יום יומית של חיינו הפרטיים ברשתות החברתיות, חוסר פרטיות, נאמנות לסתגלנות ולחוסר יציבות ולגמישות המתחייבת בעולם כזה? ובתוך הכאוס המודרני הזה, כשהאדם כבר מתחיל להבין שהנאמנות שלו היא קודם כל להיותו יצור בעולם גמיש ומשתנה האם הוא יכול לחזור לביתו מקדשו, ולהתייחס למילים שאמר בעת שקידש את אשתו מתחת לחופה בעת מסירת הטבעת והוסיף: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" ומסר בידיה את כתובתה?

נאמנות בעולם הנישואין

בכתובה, אותה כאמור מוסר הבעל לאשתו בתהליך הקידושין, קיים הנוסח הבא (בוורסיות שונות על פי עדות ומנהגים שונים):

"....את היי לי לאשה כדת משה וישראל, ואני במאמר ובעזרת השם אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש אותך כמשפט בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים ומכלכלים ומלבישים ומקשטים את נשותיהם באמת ובאמונה..... ולחיות חיי משפחה באהבה וחיבה ורעות כדרך על הארץ"....

הבעל חותם על הכתובה היפה והמפוארת, ושני בני הזוג חוזרים לאחר מעמד הקידושין והחופה בהרף עין אל הבלי העולם הזה, אל תקתוק המצלמות, המזנונים הגדושים עד לעייפה, ליין ולקוקטיילים, לריקודים הסוערים, למלצרים המנסים לרצות את אורחיהם, ובסוף הערב חוזרים לביתם ואט אט שבים אל קרקע המציאות השונה כל כך מהעולם ומהימים בהם ישבו חכמים וניסחו וחשבו על נוסח הכתובה, אותו  "מסמך התחייבות" בין הבעל לאשתו, למה היא נחוצה, איזה ערכים חשוב שתייצג, למה רק הבעל חותם עליה, הכסף שמגבה את המילים, והשטר בטחון שהיא מהווה לכלה במידה והנאמנות הכתובה בה תופר, מסמך שגיבה במידה רבה את הפיכת מושג הנאמנות בין גבר ואשה שעד כה היו זרים זה לזה ומעתה הם זוג נשוי, למשהו מוחשי, חי וקיים, שבעדות שונות חילחל כה עמוק, שגם כשאחד מבני הזוג נפטר נשאר בן הזוג נאמן לו עד המוות ולא נישא בשנית.

נאמנות עכשיו

בעולם הנפש, אותו עולם בו אנו פוגשים בקליניקה, אחד הדברים הבסיסים אותם האדם חסר בתרבות המודרנית הוא יציבות, בטחון, ודאות, רוגע ושלווה. המוח האנושי שלנו ושל אברהם ושרה אמנו כמעט ולא השתנה מאז ועד היום, אולם לו אותם אברהם ושרה ושאר אבותינו ואמותינו הקדושים והטהורים היו מגיעים במנהרת הזמן לעולמנו, כנראה היו חוטפים סחרחורת ואימה ממירוץ העכברים המטורף המתרחש סביבם, על כל שאר הגירויים הוויזואליים והאודיטוריים הנשקפים ומושמעים אליהם מכל עבר, עולם של רעש והמולה, של גירויים וריגושים, עולם שבו ערכים כגון יציבות ועקביות ונאמנות שינו כבר מזמן את משמעותם.

לכל אחד מאיתנו מגיע מדי פעם שבוע-שבועיים של חופשה שקטה ורגועה לא באחד מאתרי התיירות הפופולרים אלא במחוזות שקטים ונטולי גירוים, על מנת לחזור ולחשוב על אותם דברים שנדחקו ונשחקו וכמעט ונמחקו על ידי המודרנה. מה היא נאמנות בשבילי? למה ולמי אני נאמן, וכיצד זה בא לידי ביטוי בחיי? וכשאני נאמן לעצמי ולחיי מה זה נותן לי ולמה זה חשוב לי? וכשאני לא נאמן לעצמי, לאן זה לוקח אותי, ומה זה עושה לשאר החלקים בנפשי ובחיי? וכיצד אני מתמודד בעולם חיצוני שבו מקום  העבודה שלי כבר לא בהכרח נאמן לי, אלא כל עוד יש לו כסף וכל עוד אני נותן לו את מלוא התפוקה, גם על חשבון שאר נאמנויות שחשובות לי בחיי?

וכן, האם ערך הנאמנות בעולם הזוגיות והמשפחה שלי עדיין חשוב לי? ומה אני עושה למען כך, וכיצד בן/בת הזוג שלי השותפים עמי לדרך מקיימים זאת? ומה עם הילדים? איך ערך זה עובר אליהם? למה ילדי יהיו נאמנים? האם לשלוות הנפש והרוח שלהם, לדברים שהם מאמינים בהם כבני אדם חופשיים ברוחם ובנפשם ולא כחלק מזרם ההמונים, או יהיו בזרם הכולל הנאמן למותגים או מוצרי צריכה שתובעים את נאמנותם על פני פרסומות סמויות וגלויות שכמעט איש מאיתנו, ודאי לא הילדים, יכולים להתעלם מהם?

נאמנות כפולה

נדמה, כי מכל הדברים שנאמרו לעיל, אנו נדרשים מדי יום לפעול מתוך עולם פנימי של נאמנות כפולה, ולעיתים משולשת ומרובעת לעצמנו, למשפחתנו, לעבודתו ואולי גם ליהדותנו או ישראליותנו. החיים לא נהיו פשוטים יותר לנפש האנושית, וכפלי נאמנויות אלו דורש מאיתנו אנרגיות רבות חשיבה והתנהלות. אולם דווקא מתוך הרהור ועיון במושג "נאמנות", ותשומת לב אליו, ייתכן וניתן יהיה להפחית בהרבה את כמות הקונפליקטים הפנימיים, את תחושת חוסר הסיפוק ושביעות הרצון שעמו אנו חיים. אם נדע להסביר לעצמנו את ההגיון בשגעון, מדוע לדוגמא נאמנות למשפחה מהווה עבורנו אי של יציבות ושפיות, אני יכול לפעול ולחתור לייצר לעצמי עולם שבו אני נאמן למקום עבודתי (שאינו יכול יותר להיות בנאמנות קבועה ויציבה כלפי), מעניק לו כבוד מחד לתחושת המימוש העצמי ולכסף שהוא מעניק לי, אך מאפשר לעצמי מאידך ביטויי נאמנות מוחלטת גם לבן/בת זוגי ולילדי, ואף לארגן את חיי בצורה כזו שאולי גם נאמנויות נוספות יבואו לידי ביטוי בחיי: נאמנות ליהדותי, נאמנות לחברה בה אני חי, נאמנות לשימור כדור הארץ ועוד, תוך מזעור החוויה של כפל נאמנות מטלטלת.

סיכום

העולם המודרני החילוני כבר לא תובע נאמנות לערכים של דת או למסורת, הקיבוצים של פעם שדרשו נאמנות מוחלטת לערכי הקומוניזם כבר נעלמו מזמן, והאדם נותר עם דרישה לנאמנות מוחלטת לעבודתו, גם על חשבון נאמנות לזוגיות ולמשפחה, מבלי שהוא מבטיח לו נאמנות הדדית. מנגד,  העולם החומרי סביבו תובע את נאמנותו למותגים של אותם חברות בהן הוא קונה וקנה בעבר, והעולם החברתי והפוליטי סביבנו משתנה במהירות הבזק וכמעט ולא מאפשר שימור נאמנות לדרך ואמונה וערכים של קבוצה חברתית או פוליטית מסויימת.

אנחנו, שרוב היום נמצאים באותו מרוץ עכברים על מנת לשרוד בעולם זה, להתפרנס, לגדל ילדים, להנות קצת פה ושם עם חברים לדרך, ואולי גם מצליחים פה ושם להשחיל מצווה וחסד כזכרון למשהו עמום שהיה כאן פעם, כשהיינו נאמנים יותר לעצמנו ולבני האדם ולקהילה שסביבנו, התרחקנו רבות ממושג הנאמנות.

כיום, נדרשת מאיתנו ממש עבודת אמנות על מנת להחזיר לעצמנו את האמון שהדבר אפשרי, ומציאת המינון הנכון על מנת להגיע לאיזון בין הנאמנות לעצמנו, לבני זוגנו, לעבודתנו, ולקהילה אשר סביבנו.

אסיים בדבריה של הסופרת הדגולה איין ראנד, שכתבה את "אנקת גבהים" וספרים נוספים: Achievement of your happiness is the only moral purpose of your life, and that happiness, not pain or mindless self-indulgence, is the proof of your moral integrity, since it is the proof and the result of your loyalty to the achievement of your values.

"השגת האושר שלך היא המטרה המוסרית היחידה של חייך, ואותו אושר, לא כאב או פינוק עצמי חסר מחשבה, הוא ההוכחה של האינטגריטי המוסרי שלך, כיוון שזו ההוכחה והתוצאה של הנאמנות שלך להשגת ערכיך".